בעוד אפריקה פונה לעבר הפרק הבא שלה, השאלה כבר אינה האם היא תעלה אלא כיצד – ועם מי. האם מדובר יהיה בשותפויות הדדיות המבוססות על היסטוריה משותפת והעצמה הדדית, או בהסכמים עסקיים גרידא הפוגעים בעצמאות הכלכלית שלה? מתוך עיון בקשר ההיסטורי בין ג'ון לנגליבללה דובה ובוקר טי. וושינגטון, מביא מבינגה מואנה את המסורת ארוכת השנים של שיתוף פעולה בין אפריקה לארצות הברית, וטוען כי כהונה שנייה של טראמפ מציבה בפני מנהיגי אפריקה הזדמנות לאמץ מודל פרגמטי יותר, מונע סחר, המבוסס על ערכים משותפים ועל עצמאות.
בעוד ההשקעות הסיניות סיפקו תשתיות בקנה מידה רחב, הן לעיתים קרובות חיזקו דפוסים כלכליים שואבים, דחקו את רגלי התעשיות המקומיות, והעמיקו את נטל החוב. לעומת זאת, מואנה מצביע על יוזמות אמריקאיות מתפתחות כמו מסדרון לוביטו, חוק AGOA ויוזמת "שגשוג אפריקה" (Prosper Africa) כהצעות אלטרנטיביות – המתמקדות במסחר, פיתוח מוסדי ובניית יכולות לטווח ארוך. בנוסף, מואנה מדגיש את הפוטנציאל הגלום ביזמים שחורים אמריקאים, מוסדות דת, ואוניברסיטאות היסטוריות לשחורים (HBCUs) – ככוחות שעשויים למלא תפקיד מהפכני בקידום שותפות בין ארה"ב לאפריקה, בהשראת ההצלחה של שיתוף הפעולה בין ישראל לתפוצות היהודיות.
בסיכומו של דבר, טוען מואנה, עתידה של אפריקה תלוי במנהיגות חזונית, ממשל ממושמע, ובבחירה בשותפים שמשקיעים לא רק בתשתיות, אלא גם באנשים, בריבונות ובשגשוג ארוך טווח.